"אֱלֹהִים,/תֵּן לִי לָבוֹא אֶל תּוֹךְ הַדְּבָרִים/אַךְ לֹא בְּסוֹדָם./
תֵּן לִי לִרְאוֹת מִתּוֹךְ הַשְּׁבָרִים/אֶת כָּלִיל הוֹדָם.//
תֵּן לִי  לָבוֹא אֶל קוֹל רִנָּתָם/בְּלִי נִשְׁמַע קוֹלָם."
(פיצ'י יהורם בן מאיר, ללא שם, ונתתי תכלת בחול, 2007, עמ' 19)

שיר זה, שהופיע לראשונה בספרו הראשון של פיצ'י בגלגל האור (1962), יכול להיחשב כמעין מוטו, הצהרת כוונות המניעה את המשורר המתבונן מכוח הציווי "לֶךְ לְךָ יוֹרָם" (שיר ללא שם, ונתתי תכלת בחול, 2007, עמ' 20, שהופיע גם הוא לראשונה בגלגל האור) לחזור אל זיכרונותיו ואל ההיסטוריה של הספרות העברית, להוציא משם את אותן פנינים המתגוללות באפר ולהוכיח את הרלוונטיות של הקודש ושל החול, של הנשגב ושל המיני והארצי, לשבץ במצלולים פשוטים ונוחים לקריאה, מטען שכדאי להתעמק בו.

ספרו האחרון ונהר הירקון יוצא מעדן כאילו מסכם את כל הנושאים התמטיים והשיריים שבהם עסק פיצ'י לאורך השנים. השם עצמו מסכם היבטים חשובים בשירתו: האהבה שלו לשכונת ילדותו שאיננה עוד – שכונת מחלול בתל-אביב, הנופך הרליגיוזי של שירתו ואהבתו הגדולה לטבע (פיצ'י ייסד וניהל  שני בתי-ספר שדה).

הנתיבים השונים איתם מתכתב פיצ'י נשזרים בצירופים בלתי צפויים ומפתיעים. כך הוא מרפרר לשיר ילדים מתקופת ילדותו בשיר המוקדש לחיים גורי: "סוּסַי כְּסוּסֶיךָ/הִסּוּסַי הִסּוּסֶיךָ/רָדַפְנוּ אוֹתָן לְטָאוֹת מִשִּׁיר שֶׁל/זְאֵב כָּל יָמֵינוּ נוֹתָר בָּנוּ כְּאֵב/הַזָּנָב" ("לְג'וּרִי", ע"מ 16-17). הטון הפרטי בו פונה פיצ'י לגורי, נדמה כמבקש להרחיק את אלה שאינם יודעי דבר או כמתעקש לאלץ את הקורא לפתור את כתב החידה. אבל אפילו הקורא ההדיוט יכול ליהנות מהקריצה הממזרית של פיצ'י, גם אם איננו מבין כל פרט ופרט.

אולי נתעכב מעט על שיר זה כדי להבין קצת יותר את המהלך השירי של פיצ'י. המקור הראשוני הוא התנ"ך: "וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ" (מלכים א', כב' ד'). ההשוואה ליהושפט המבטיח לאחאב אחדות במלחמה יכולה לרמז על כך שפיצ'י אומר לגורי כי שניהם בסטטוס דומה מבחינת יצירה. משחקי המילים והצלילים שמתכתבים עם כתיבתו של אנדד אלדן (למשל, "שְׁפֹךְ שִׁלְטוֹנְךָ עַד שֶׁיְּשַׁגְּעוּךָ/שְׁפֹך שְׁאִיפָתְךָ בַּשּׁוֹפָר...", אנדד אלדן, "שפוך שלטונך", שנים שמעו שירה, עמ' 127), מביאים אותו להציג את הצד העמוק והרגשי של אותו דימיון – היסוסי היסוסיך.

הטבע מיוצג בשיר זה בהשוואה של היצירה השירית למרדף לטאות. אולם אין אלה לטאות רגילות, אלה לטאות משיר של זאב. זאב הוא אהרן זאב, מורה מחנך וקצין חינוך ראשי בעבר, כיום משורר נשכח מעט שמילא את הלאקונה בשירי ילדים בתקופת טרום הקמת המדינה. אחד משיריו המפורסמים ביותר של אהרן זאב הוא השיר "אינני רודף לטאות":

"אֵינֶנִּי רוֹדֵף לְטָאוֹת./לְפָנִים יָ-מִים/הָיִיתִי יוֹשֵׁב/בַּחוֹלוֹת וְאוֹרֵב./יָצְאָה לְטָאָה - /אֲנִי אֵלֶיהָ./הִיא בּוֹרַחַת - אֲנִי אַחֲרֶיהָ...//וְהַזָּנָב -/נִשְׁאָר בְּיָדַי,/מִתְפַּתֵּל כְּמוֹ חַי/הֵנָּה וָשׁוּב./וְהָיִיתִי עָצוּב,/בָּעֵינַיִם דְּמָעוֹת,/וַאֲזַי - אָמַרְתִּי: דַּי!/אֵינֶנִּי/רוֹדֵף/לְטָאוֹת."

אך פיצ'י לא רק משווה את המעשה השירי שלו ושל גורי לרדיפה עקרה אחרי לטאות. למעשה, יש כאן אמירה עמוקה יותר: השיר לאחר שנוצר מותיר אחריו כאב כמו זנב של לטאה; מעשה השירה הוא גם לידה, גם פרידה, ובכל מקרה כאב. זהו ה-Dichtung, השירה הדחוסה בהתגלמותה, אולם גם ההוכחה שלפעמים עליך להיות מטיב לכת כדי ליהנות משירה טובה.

* * *

היה זה ג'ימס ג'ויס שאמר כי יוצר הרוצה להטיב לכתוב צריך לחפש בחצר האחורית שלו. החצר האחורית של פיצ'י, שאליה הוא חוזר הלוך וחזור היא שכונת ילדותו התל-אביבית, שכונת מחלול אשר לחוף הים של תל אביב, במקום שבו נמצאת כיום מפלצת הבטון של כיכר אתרים (שאת שנאתו אליה מבטא פיצ'י בשיר "כיכר אתרים", עמ' 38). פיצ'י הקדיש בעבר ספר שלם לדמות המיתולוגית משכונת מחלול – מקס הנווד שחי במערה על החוף (מקס מתהלך על המים, קשב לשירה, 2005). גם בספרו האחרון הוא חוזר פעמים אין ספור אל שכונת מחלול, שבה לפי האגדה היתה גם המערה הסודית של חבורת חסמב"ה. למשל בשיר "על הקריאה":

"כְּבָר אָז יָדַעְתִּי כִּי אֱלִימֶלֶךְ זוּרְקִין/הוּא צֶלֶם הוּא דְּמוּת/מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים/שֶׁל יַלְדוּתֵנוּ - /מַקְס//נוֹלַדְנוּ מִן הַיָּם/זֶה הָאֶחָד הַקַּיָם בֶּאֱמֶת/בִּשְׂפָתֵנוּ בָּלַלְנוּ חוֹל יָחֵף וְטָהוֹר וְחוֹפִי/וּבֵית הַחִנּוּךְ בַּצָּפוֹן/שָׁם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ/שָׁם גְּבוּלוֹ" ("על הקריאה", נהר הירקון יוצא מעדן, עמ' 18)

נדמה שבעת זו של הסתכלות אחורה בנוסטלגיה, פיצ'י תובע את מקומו המינורי בהיסטוריה של מדינת ישראל ויותר מזה, הוא מציע לנו לקרוא את ההיסטוריה של מדינת ישראל במבט אנושי. כך בשירו "דבר סוד" הוא מתאר כיצד אסף את התפוחים שנפלו מסלה של פולה בן גוריון, שגרה בסמוך. הרגע הסתמי הופך לרגע ארכיטיפי, כשהוא נקשר בהיסטוריה של השירה העברית: "אֲשַׂמְּחֶנָּה תַּפּוּחִים/אֲסַמְּכֶנָּה תַּפּוּחִים/אֲרַפְּדֶנָּה אֲשִׁישׁוֹת" ("דבר סוד", עמ' 23), ממש כמו בשיר השירים ובשירת ספרד.

כפי שכבר הדגמתי קודם, הממד הארס פואטי הוא ממד חשוב בשירתו של פיצ'י, המאפשר לו להתבונן ברגע, להיות נוכח ברגע, מבלי להישאב אליו. למשל בשיר "תצלום יפו תר"ע" (עמ' 25) או בשיר "שמש ראי לשיר", המתכתב עם שירו המפורסם של אבן גבירול "ראה שמש":

"רְאֵה רְאֵה שֶׁמֶשׁ/עֲגֻלָּה/תְּרֻגָּה כַּדָם//בְּכָל בֹּקֶר עוֹלָה /בְּאֶרֶץ מְבוֹא שֶׁמֶשׁ/מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ מֵעֵבֶר סוּמֶל//רְאֵה שֶׁמֶשׁ אֲדֻמָּה עֶרֶב עֶרֶב/יוֹרֶדֶת דּוּמָה/דּוּמָם/יָם מַלְכוּת מַחְלוּל" ("שמש ראי לשיר", עמ' 26)

בשיר הזה יש מעגליות וגם תנועה. מעגליות תנועת השמש מחד והתקדמות הזמן מאידך. בספר יש כמה התייחסויות לנושא כמו למשל בשיר "גולם במעגל" ("יֵשׁ לָנוּ גֹּלֶם בַּמַּעְגָּל/וְהַיֵּשׁ הַזֶּה הוּא/אֲנִי", עמ' 81) והתייחסות אף יותר ישירה בשיר "ילד סב":

"וְסָב אֲנִי הוֹלֵךְ סוֹבֵב/עַל סְבִיבוֹתַי/סַבָּא יֶלֶד חָלוּל וּפָנוּי/אֶל מַחְלוּל אֶל נָהָר כְּבָר אֶל שֶׁבַע טַחֲנוֹת/מָנוּי עִמִּי לָלֶכֶת אֶל מַמְלֶכֶת חוֹל וְיָם וְקַיָּם/מְיַחֶלֶת אֶל נֹחַם וּתְכֵלֶת אֶל מַחֲנוֹת הַטּוֹבִים/לֹא הַכֹּל הוֹלֵךְ/אַחֲרַי מוּלֵךְ קוֹל/מַחְלוּל" ("ילד סב", עמ' 83–85)

* * *

לא נצא ידי חובה אם לא נתייחס לשני צדדים נוספים הבאים לכדי ביטוי בשירתו של פיצ'י: הצד המיני והשימוש בסלנג. כך נכתב באחד השירים: "אֲנִי רָאִיתִי לָהֶן אֶת צִיצָן/הַיָּפֶה אֶת חֲרִיצָן/הַבּוהַק/הַלּוֹהֵט/בְּמִיצָן /הַזָּב" ("ילד מציצן", עמ' 107), בסצנה כמו לקוחה מהסרט מציצים, המתרחש בקצה שכונת מחלול. כאשר מתאפק הכותב ולא מממש את רצונו המיני, תוצאות הסיטואציה הן שהלב עצמו דוחה את הסיטואציה: "הַלֵּב אַלִּים וַעֲרַל לֵב בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ מָצָא/אֶת שְׁעַת/הַהַחְמָצָה" ("תחת אהבה", ע"מ 88-89).

אך גם כשהאהבה באה לכדי ביטוי ומימוש, יש משהו מאוד רוחני, על טבעי באהבה הזאת: "תַּחַת תְּמוּנַת אָבִי אִמִּי/יָדַעְתִּי אוֹתָהּ/עַד זוֹבָהּ/דָּם/אֵין אָדָם שֶׁכָּךְ/שֶׁכָּךְ לָקַח/יָדַע//וְאָדֹם הַסָּדִין אָרִיג/עָדִין שֶׁל/אָתָא קֻרְדָּנִי//תַּחַת תְּמוּנַת אָבִי אִמִּי/מִטָּתָם נְשִׁיקָה/אַחֲרֵי מוֹתָם/עַל בָּמוֹתָם יֵשׁוּתִי בִּרְשׁוּתִי עָשְׂתָה אַהֲבָה" ("תחת תמונת אבי ואמי ישותי עשתה אהבה", עמ' 105)

כפי שניתן לראות, הספר מביא את הפואטיקה של פיצ'י לרמה גבוהה מאוד. המשורר שביקש לחוות את העולם, להיות מתעדו, מתכנס אל תוך הנפש עצמה וכך הוא אומר: "הַנֶּפֶשׁ חֲשׂוּפָה בְּכָל הַמְּאֹד/כֻּלָּהּ מַעֲרִים מַעֲרִים/אֵינָהּ זְקוּקָה לְדָָבָר/מְזֻֻקָּקָהּ הִיא/אֵינָהּ נִצְרֶכֶת לְהַעֲרִים/לְהַחֲרִים/אֵינָהּ נִצְרֶכֶת/אִם תָּבוֹא סוּפָה תָּבוֹא/אִם תָּבוֹא לִיְדֵי כִּסּוּפָהּ/תָּבוֹא/(...)/בֵּין שַׁעַר לְשַׁעַר אֱלֹהִים נִסָּה וְכִסָּה" ("אמר השיר לסיום", עמ' 134). לעומת שפה גבוהה זו, ניכר גם שימוש בסלנג, אך דרך מסנן של אדם מבוגר שמשתמש בסלנג של דור צעיר יותר: "הוֹ נְכָדַי שִׂימוּ פַּס עַל כָּל אֲשֶׁר/פַּס וְהוֹלֵךְ//בְּלֶכְתִּי אֹמַר לִנְכָדַי/יַאלְלָה בַּאי שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, לְהִתְרָאוֹת" ("יאללה באי", עמ' 133).

* * *

הספר נחתם בכמה שירי מוות, שגם הם אופייניים לשירתו של פיצ'י, הידוע בהתכתבותו עם המשוררים החיים והמשוררים המתים. בעבר כתב שירים על משוררים שנפטרו, למשל "תולדות הגוף" לזכר יאיר הורביץ (ונתתי תכלת בחול, עמ' 171) או "אמיר גלבֹע בשיר" לזכר אמיר גלבֹע (ונתתי תכלת בחול , עמ' 174). בקובץ זה, בו נדמה שפיצ'י עסוק בסיכומים על חייו, הוא מתכתב עם המתים למען החיים: "זֶה מִכְּבָר הָיִיתִי עִם רֶגֶל אַחַת/בַּחוּץ./לְרֶגֶל הַמַּצָּב הֶחֱזַרְתִּי/צִיּוּד./בְּתַרְמִילִי הַקַּל רָכַסְתִּי דָּחַסְתִּי אֶת/הַנָּחוּץ לִי/בְּיוֹתֵר/פָּקָ"ל//כּוֹכָבִים בַּחוּץ שִׂמְחַת עֲנִיִּים/אַיָּלָה אֶשְׁלַח אוֹתָךְ/אֵימָה גְּדוֹלָה וְיָרֵחַ/שְׁאֵרִית הַחַיִּים אֲדָמָה אַדְמָתִי רַחוּמָה עַד מוֹתִי שֶׁל/פֶּן עֵיבָל" ("ללא שם", עמ' 131). למי שלא זיהה – אלו שמות ספריהם או שורות משיריהם של של אלתרמן, גלבע, אצ"ג, גולדברג, פן וגורי.

אלא שהמוות איננו מצב טבעי לשירתו של פיצ'י, כך הוא כותב באחד השירים האחרונים של ספרו: "לוּ אֲנִי שֶׁאֵינִי נִבְצָר מִמֶּנִּי/דָּבָר/לוּ אֲנִי הַצָּר כ"ב אוֹתִיּוֹת/וְהָיִיתִי צַר לָהֶן/מוֹחֶה וּמוֹחֵק/שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת מִלּוּחַ חַיֵּינוּ/הַיָּפֶה/מָ' וֶ' ת'/וְצָר הָיִיתִי תַּחְתָּן שָׁלֹשׁ/יוּדִין/יוּד וְעוֹד יוּד וְעוֹד יוּד//זֶה אֲנִי אֱלֹהִים חַיִּים/נוֹתֵן חַ יִּ י ם." ("תפילה אחרונה", עמ' 135)

ובכל זאת, השורות האחרונות בספר מדברות על תהליך שהחל בפניה אל אלוהים וסופו בהגעה אל השמים. גם למשורר ברור ש:"בְּרֹן בֹּקֶר אֶתְעוֹפֵף אֶל גְּבָהִים/יְעֵלִים אֵלִים הָרִים אֱלֹהִים יַחְדָּו/נָכוֹן לְשַׁלֵּם כָּל אָשֵׁר נִתַּן לִי/וּלְבַד אָבוֹא אֶסְתּוֹפֵף עִם הַמֵּתִים/הַמְחַוִּים מְחוֹנְנִים דַּעַת" ("בדרכי לשם", עמ' 141).

אלא שאין זה מוות ממשי, אלא היאספות אל אבותיו השיריים כדי לחיות: "הוֹמֵרוֹס בַּעַל הַתְּהִלִּים הֶסְיוֹדוֹס אוֹרְפֵאוּס/רַשְׁבָּ"ג דַּנְטֶה ת"ס אֶלְיוֹט פְּסוֹאָה אצ"ג נָתָן א' גִּלְבֹּעַ/הַגְּדוֹלִים הַלָּלוּ הַהוֹלְכִים וּמִתְגַּדְּלִים וּמִתְקַדְּשִׁים וּמִתְחַדְּשִׁים בְּחַיֵּיהֶם/וּבְמוֹתָם מוֹלְכִים וְדוֹלִים אֶת הַחַיִּים/וְאֶת הַחַיִּים אֲשֶׁר מִתַּחַת/לַחַיִּים" ("בדרכי לשם", עמ' 141).